Pzizut (Rashness) = Disaster
“Boker (Morning), and Hashem (The Lord) knows who is His, and who is holy, He will bring near to Him” (Bemidbar (Numbers) 16:5).
The Torah tells us that Korach came to Moshe Rabbenu (Moses) with a complaint and an appeal about his decision to appoint Aharon as the Kohen Gadol (High Priest). Moshe told them, “Come, let’s wait ’til the morning. Now is a time of shichrut (drunkenness—people used to drink wine during the day), and so it’s not a good time for making decisions”. Rashi (the famous commentator) explains to us that Moshe wanted to delay them, hoping they would do t’shuva (repent/change their minds).
Harav Ovadia Yosef, Zatz”l, explains that a big foundation in Avodat Hashem, and in the war against the Yetzer Hara (evil inclination) is to be “Erech apayim” (patient/ slow to anger). To put off the matter for next time and not make decisions on the spot (and especially not when you’re angry). As it’s written: “Tov erech apayim migibor (Better to be patient than a mighty warrior)” (Mishlei (Proverbs) 16:32).
Most of the Nisyonot (challenges) are coming because of rushing the moment, Pzizut (rashness).
In the words of Chazal (our Sages), we see several cases about our great leaders of the nation, that if they had only waited, everything would have been resolved for the good, and their entire Avera (sin) was because they didn’t wait, they acted with rashness.
The Gmara tells us (Sanhedrin 107a): “Bat-Sheva was worthy of David from Shishat Yemei Bereshit (the Six Days of Creation), but he ate a paga (unripe fruit)”.
We know the story about David Melech Israel (King David) who saw Bat-Sheva, the wife of Uriah the Hittite, bathing on the roof and he stumbled with her (according to the p’shat (simple meaning) of the Mikra (Bible), but the Gmara tells us there is depth and David didn’t truly sin). The Gmara tells us that truly their souls were suitable, and it was determined from the creation of the world that David was meant to marry Bat-Sheva. If David had only waited, Bat-Sheva would have become his wife permissibly, and David’s entire sin was that he acted with pzizut (rashness).
Another example is from Adam HaRishon (Adam, the First Man) who ate from the Etz HaDa’at (Tree of Knowledge) on Friday. The Arizal (Rabbi Isaac Luria), Zatz”l says that if Adam had only waited for Sabbat, it would have been permitted for him to eat, and the whole problem was the Pzizut (rashness).
And on the other hand, we have the story with Boaz and Ruth the Moabitess, where he told her to lie down until the morning and then he merited that she would marry him permissibly and even David Melech Israel came from them.
There’s another story that emphasizes the power of restraining anger which is brought in Sefer Chassidim, a book that was written in the 12th century. There once was a son who respected his father very much. One day the father told him: “Son, just as you honored me in my life, so too you should honor me after my death. I command you that every time you are angry, you should wait one night before you act or speak, and you should control your temper.”
After the father passed away, the son went on a long journey across the sea. He left behind his wife, not knowing she was pregnant. The journey became long, and he was absent for many years.
When he finally returned to his city, he arrived at his house at night. He went up to his wife’s bedroom and heard a young man kissing her. Immediately, he drew his sword and wanted to kill them both, but at the last moment he remembered his father’s commandment – to stop his anger for one night – and he returned the sword to its sheath.
And then he heard his wife tell the young man: “My son, your father left us many years ago. If he knew that he had a son, he would have returned already to marry you off.”
When he heard this, he understood the great extent of the mistake he almost made. He opened the door and said with excitement: “Baruch Hashem that I stopped my ka’as (anger) and blessed my father who commanded me to stop my anger for one night, and so I didn’t kill you and my son!”
The joy in the house was very great. They made a big feast for all the neighbors, and they rejoiced together with tremendous happiness.
From this story, we learn how important it is not to act with Pzizut – rashness, and to restrain our anger.
Shabbat Shalom
Rabbi Elihu Barzilai
פזיזות = אסון
“בוקר ויודע ה’ את אשר לו ואת הקדוש יקריב אליו” (במדבר ט”ז, ה’).
התורה מספרת לנו שקורח הגיע למשה רבנו עם תלונה וערעור על החלטתו למנות את אהרן לכהן גדול. אמר להם משה: “בואו נחכה לבוקר. עכשיו זה זמן של שכרות (אנשים היו שותים יין ביום), ולכן זה לא זמן טוב לקבלת החלטות”. רש”י מסביר לנו שמשה רצה לדחות אותם בתקווה שיחזרו בהם.
הרב עובדיה יוסף זצ”ל מסביר שיסוד גדול בעבודת השם ובמלחמה ביצר הרע הוא להיות אֶרֶךְ אפיים – להניח את הדבר לפעם הבאה ולא לקבל החלטות של הרגע (ובמיוחד בזמן של כעס). כמו שכתוב: “טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר” (משלי ט”ז, ל”ב). רוב הניסיונות מגיעים בגלל דחיקת השעה והפזיזות.
בדברי חז”ל ראינו כמה פעמים מקרים על גדולי האומה שאם רק היו מחכים, הכול היה נפתר לטובה, וכל העברה שלהם הייתה בגלל שלא המתינו.
הגמרא מספרת לנו (בסנהדרין קז ע”א): “ראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פגה.” אנו מכירים את הסיפור על דוד מלך ישראל שראה את בת שבע, אשתו של אוריה החיתי, רוחצת על הגג והוא נכשל בה (על פי פשט המקרא, אך הגמרא אומרת לנו שיש עומק ודוד לא באמת חטא). הגמרא אומרת לנו שבאמת הנשמה שלהם הייתה מתאימה, ועוד מבריאת העולם נקבע שדוד אמור להתחתן עם בת שבע. אילו דוד רק היה מחכה, בת שבע הייתה נהיית אשתו בהיתר, וכל חטאו של דוד היה שהוא התנהג בפזיזות.
עוד דוגמה היא מאדם הראשון שאכל מעץ הדעת ביום שישי. האר”י ז”ל אומר שאם אדם רק היה מחכה לשבת, היה מותר לו לאכול, וכל הבעיה הייתה הפזיזות.
ומנגד יש לנו את הסיפור עם בועז ורות המואבייה שהוא אמר לה שכבי עד הבוקר ואז הוא זכה שהיא תנשא לו בהיתר ועוד יצא מהם דוד מלך ישראל.
יש סיפור נוסף שמדגיש כוחו של ריסון הכעס שמובא בסף חסידים ספר שנכתב במאה ה 12
היה היה פעם בן שכיבד את אביו מאוד. יום אחד אמר לו האב: “בני, כמו שכיבדת אותי בחיי, כך תכבד אותי גם אחרי מותי. אני מצווה עליך שבכל פעם שאתה כועס, תמתין לילה אחד לפני שתפעל או תדבר, ותעצור את רוחך.”
לאחר שהאב נפטר, יצא הבן למסע ארוך מעבר לים. הוא השאיר מאחוריו את אשתו, מבלי לדעת שהיא בהיריון. המסע התארך, והוא נעדר שנים רבות.
כשחזר לבסוף לעירו, הגיע לביתו בלילה. הוא עלה לחדר השינה של אשתו ושמע קול של בחור שמנשק אותה. מיד שלף את חרבו ורצה להרוג את שניהם, אך ברגע האחרון נזכר במצוות אביו – לעצור את כעסו ללילה אחד – והחזיר את החרב לנדן.
ואז שמע את אשתו אומרת לבחור הצעיר: “בני, אביך הלך מאיתנו לפני שנים רבות. לו ידע שנולד לו בן, כבר היה חוזר כדי לחתן אותך.”
כששמע זאת, הבין הבן את גודל הטעות שכמעט עשה. הוא פתח את הדלת ואמר בהתרגשות: “ברוך השם שעצרתי את כעסי, וברוך אבי שציווה עליי לעצור את כעסי ללילה אחד, וכך לא הרגתי אותך ואת בני!”
השמחה בבית הייתה גדולה מאוד. הם ערכו משתה גדול לכל תושבי העיר, ושמחו יחד בשמחה עצומה.
מסיפור זה אנחנו לומדים כמה שחשוב לא לנהוג בפזיזות ולרסן את כעסינו.